שירי יין בתור הזהב של יהדות ספרד

שירת היין מטיפה לתענוגות החיים, ומברכת על היכולת לשמוח ולהתרחק מכל צער וכאב. רבים משירי היין מלווים אווירה אירוטית וחושנית, הכוללת מלבד ההתמכרות לתענוגות היין גם התמכרות לתענוגות הגוף. המעשה האירוטי נלווה לשתיית היין ומשתלב בו ועל כן ניתן לכנות שירים אלו כשירי יין וחשק. דוגמה טובה הוא שירו של שלמה אבן גבירול (שזכה לאחרונה ללחן וביצוע מודרניים מידי ברי סחרוף ורע מוכיח):

תְּבֹרַךְ מִבְּלִי קֵצֶה  / בְּכָל תָּבוֹא וְכָל תֵצֵא / … וְשַׂשְׂתִּי בוֹ כְּאִלּוּ עַד / וְשָׁלָל רַב אֲנִי מוֹצֵא / וְהִבְעִיר אֵשׁ בְּתוֹךְ גּוּפִי / כְּמִקָּצֶה וְעַד קָצֶה / וּבָאתִי אֶל נְהַר חִשְׁקוֹ / אֲשֶׁר צַוָּאר וְרֹאשׁ יֶחְצֶה / וּמִי יִתֵּן יְחָנֵּנִי / וְיֵעָתֵר וְיֵרָצֶה

לשתות יין עם חברים ולא להיות בודד ולהתלונן. שירי היין מכילים הזמנה לשתיית יין, ההטפה להתמכרות הנאות השתייה, שבח היין והשפעותיו, ותיאור האווירה החושנית והדמויות המשתתפות במשתה. שתיית היין מתוארת כמעשה משותף של חברים באירוע מיוחד לכך – משתה. כך בשירו הידוע של שמואל הנגיד ‘מת אב’:

מֵת אָב וּמֵת אֵלוּל, וּמֵת חֻמָם / גַם נֶאֱסַף תִשְרֵי וּמֵת עִמָם,

בָאוּ יְמֵי הַקר, וְהַתִירוֹשׁ / אָדַם וְקוֹלוֹ בַכְלִי דָמַם.

לָכֵן, יְדִידִי, סב אֱלֵי רֵעִים / כָל אִישׁ וְאִישׁ יַעַשׂ אֲשֶר זָמַם!

אָמְרוּ: חֲזֵה עָבִים בְהַגְשִימָם / וּשְמַע שְמֵי מָרוֹם בְהַרְעִימָם

וּרְאֵה כְפוֹר וּלְשׁוֹן מְדוּרָה – זֶה / יֵרֵד וְזֶה יַעַל וְיִתְרוֹמָם.

קוּמָה, שְתֵה בַכּוֹס וְשׁוּב וּשְתֵה / בַכַד, וּבַלַיִל וְגַם יוֹמָם!

בשיר, תקופת הסתיו הגיעה, היין הפך להיות אדום מאחר והגיע לגמר בישולו וקולו אינו נשמע מפני שתסיסתו הסתיימה. המשורר קורא אל הידיד שיצטרף למשתה היין ואומר לו כי זו עשויה להיות מסיבה פרועה, אשר בה כל אחד יעשה כרצונו.

המשורר ממשיך ומתאר את תפאורת מסיבת היין: הכפור יורד, ולשון המדורה שסביבה יושבים, שולחת אש כלפי מעלה. בשירת ימי הביניים הדימוי של אש בתוך ברד הוא דימוי נפוץ לכוס יין. הברד הוא דימוי קבוע לכוס, שכן הברד דומה בשקיפותו ובקרירותו לכוס. ואילו היין דומה בצבעו ובהשפעתו לאש (כך בשירו של משה בן עזרא “קח מצביה דמי עינב באקדחה”: כמו אש בתוך ברד מלקחה / בעלת שפתות כחוט שני, וחך לה כיין / הטוב, ופיה כגופתה מרקחה).

המשורר מתייחס להשפעתו של היין על האדם: “זה ירד, וזה יעל ויתרומם” – המילה “זה” מתייחסת לכפור ולאש, אך גם מתייחסת לאדם וליין. כאשר המפלס של היין בכוס יורד, היין עולה לראש או כאשר היין יורד לבטנו של האדם, אזי מצב רוחו של האדם עולה ומתרומם. בגלל יתרונות היין והמשתה, המשורר קורא לידידו לקום, לשתות מן הכוס ולאחר מכן אף מן הכד, גם בלילה וגם ביום.

את הזמן והרקע מתאר המשורר באמצעות מוטיבים הקשורים למוות. שילוב זה בין שמחת חיים לבין מוות ועצב, מבטא את הנחת היסוד העומדת בבסיסם של שירי יין רבים, שהמוות אורב לאדם בכל רגע, ועל כן על האדם לדעת לנצל את הזמן הקצר העומד לרשותו, להנאות הגוף והנפש.

עד כאן שירו של שמואל הנגיד. משורר עברי ספרדי נוסף, שהוזכר קודם לכן ושגם כתב בזכותם של היין והמשתה, הוא משה בן-עזרא, ששירי החול שלו נותנים ביטוי דרמטי וחריף לתהפוכות חייו (בעיקר למנוסה הכואבת שנכפתה עליו מאנדלוסיה שבדרום לארצות הנוצרים שבצפון, והגלות בקרב הנוצרים). משתה היין מהווה עבורו חוויית התענגות במחיצת חברים, שהיא היפוכה של הבדידות והגלות, עליהם הוא מתלונן. שירו “אש קדחו אוריו” מורכב משני חלקים המנוגדים זה לזה: הראשון שיר יין והשני שיר תלונה. בחלק הראשון, בשיר היין, מברך בן-עזרא את זמורת הגפן, היא אמו של היין: ישקה אלוהים הזמורה ממטר, ואילו בחלק השני, בשיר התלונה, מלין על-כך שהתגלגל לסביבת אנשים בה הוא מרגיש זר: זמורי זר אשר שגו בתוך מקום אשר לא צמחו.

ולסיום נחזור לשלמה אבן גבירול, עמו פתחנו, שגם הוא משווה בין שתיית יין  לבין חיים, וגם הוא מנגיד בין יין ויגון:

יְדִיִדִי, נַהֲלֵנִי עַל גְּפָנִים / וְהַשְׁקֵנִי וְאֶמְצָא שְׂשׂונִים /

וְכוֹסוֹת אַהֲבָתְךָ יִדְבְּקוּן בִּי / וְאוּלַי אָז יְנוּסוּן הַיְגוֹנִים.

וְאִם תִּשְׁתֶּה בְּאַהֲבָתִי שְׁמוֹנֶה / אֲנִי אֶשְׁתֶּה בְּאַהְבָתְךָ שְׁמוֹנִים.

וְאִם אָמוּת לְפָנֶיךָ יְדִידִי / חֲצֹב קִבְרִי בְּשָׁרְשֵׁי הַגְּפָנִים /

וְשִׂים רַחְצִי בְּמֵימֵי הָעֲנָבִים / וְחָנְטֵנִי בְּחַרְצַנִּים וְזַנִּים /

וְאַל תִּבְכֶּה וְאַל תָּנוּד לְמוֹתִי / עֲשֵׂה כִנּוֹר וְעוּגָבִים וּמִנִּים /

 וְאַל תָּשִׂים עֲלֵי קִבְרִי עֲפָרִים / אֲבָל כַּדִּים חֲדָשִׁים עִם יְשָׁנִים.

ואנחנו אומרים, אם לפני 1000 שנה ידעו אבותינו מה גורם להם ליהנות מהחיים, אז בטח ובטח שהדבר תקף גם לימינו אנו. לחיים!