תרבות של שמן זית ויין

את אותם פועלים איטלקים ניתן להעתיק, בשינויים מעטים בלבד, אל ארץ כנען של תקופת מלכי ישראל, אז כבר הכירו את  הדומיננטיות המוחלטת של החיטה, שמן-הזית והיין בחיים החומריים: “וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ כְּאַרְצְכֶם אֶרֶץ דָּגָן וְתִירוֹשׁ אֶרֶץ לֶחֶם וּכְרָמִים אֶרֶץ זֵית יִצְהָר וּדְבַשׁ” (מלכים ב, יח, לב) (יצהר הוא שמן שזה עתה נאצר).

לארץ ישראל חשיבות מיוחדת בהיסטוריה העולמית של תעשיית היין. הגפן בויתה כנראה באזור הרי הזגרוס (גרוזיה, איראן ומזרח תורכיה), ומשם נדדה לחלקו הצפוני-מזרחי של הסהר הפורה (עיראק, דרום מזרח טורקיה וסוריה של היום), ומשם לכנען. רק בשלב מאוחר יותר נדדה תרבות היין ליוון ומשם לאיטליה (לצרפת, שבה שוכנים כיום משרדי ארגון היין העולמי, הגיעה תרבות היין רק כ- 3,500 שנים לאחר שהתקיימה תרבות יין מפותחת בארץ ישראל). לגפן ולתוצריה היתה חשיבות רבה בכלכלתה של ארץ ישראל בעת העתיקה. הענבים ועלי הגפן שימשו למאכל, התירוש והיין היו המשקאות שעליהם התענגו אבותינו, והחומץ שנוצר במקרים של אחסון לא נכון של היין שימש למאכל ולרפואה. בארץ התגלה שפע מדהים של ממצאים ארכיאולוגיים הקשורים לתרבות היין הכוללים אלפי גתות לייצור יין, קנקנים וכלי אגירה, כלי שתייה, כתובות המתייחסות ליין ועוד. תעשיית היין בארץ הגיעה לשיא פריחתה בתקופה הביזנטית (המאות הרביעית עד השביעית לספירה), והיינות שיוצרו בארץ ישראל יוצאו לרחבי העולם העתיק ונודעו כיינות איכות יוקרתיים ומבוקשים ברחבי אגן הים התיכון. קנקני יין שמקורם בארץ ישראל התגלו בחפירות ארכיאולוגיות רבות וביניהן באתרים בצרפת ובסמוך לחומת הדריאנוס בבריטניה. לאחר הכיבוש המוסלמי של הארץ, דעכה בהדרגה תעשיית היין, וארץ ישראל איבדה את מעמדה כיצרנית מובילה של יין. תעשיית היין בארץ חודשה בשלהי התקופה העות’מנית. בשנים האחרונות, בעקבות מהפיכת האיכות שעברה תעשייה זו, היא מחדשת את ימיה כקדם וישראל חוזרת למודעות העולמית כיצרנית יין איכותי המיוצא בהצלחה לרחבי העולם. (פרופ’ עמוס הדס, “הגפן והיין בארכיאולוגיה של ארץ-ישראל”, הוצאת קרוננברג).

הידע אודות גידול עצי-זית והפקת שמן-זית התפתח כנראה באיזור הרי-יהודה, משם עבר, עם הכיבוש החשמונאי, צפונה אל הגליל (זאת לעומת היין, שייצורו רווח מאוד בגליל באותה תקופה, ואף שווק למקומות אחרים). עם השלטון החשמונאי, גידול הזיתים וייצור השמן נקלטו היטב בגליל, והתפתחה בו תרבות גידול הזית, עד כך ששמן זית הפך למוצר החשוב והעיקרי של הגליל כולו. (מרדכי אביעם, ‏ראשית הייצור הנרחב של שמן זית בגליל בעת העתיקה, קתדרה 73, תשרי תשנ”ה, ספטמבר 1994, עמודים 26-35). יוספוס פלביוס (יוסף בן-מתתיהו) מספר על דרכי התעשרותו של יוחנן מגוש-חלב (שאח”כ הפך להיות אויב של יוספוס), ובתוך כך מעיד על שגשוגו של ענף הזית בגליל: “אחר כך הגה תוכנית ערמומית ביותר: מאחר שיהודי סוריה נשמרים מצריכת שמן אלא אם כן סופק בידי בני עמם, ביקש וקיבל רשות לשלוח להם שמן עד לגבול. אחר-כך קנה את כל יבול השמן, שילם תמורת ארבעה כדי שמן מטבע צורי [המטבע הנהוג בא”י באותה תקופה]… ואז מכר המחיר זה את מחצית הכד [הרווח של יוחנן ע”פ יוספוס היה פי שמונה מהשקעתו]. הואיל והגליל משופע בעצי זית והיבול באותה שנה היה מבורך, וליוחנן לבדו היה היתר לספק שמן לאנשים החסרים אותו, סיפק להם כמות גדולה והרוויח הון עתק…” (תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ספר שני, פרק 21, פסקה 2). עדות אחרת לשגשוגו של שמן הזית בגוש חלב ניתן למצוא בסיפור הבא: “מעשה באנשי לדקיה שנצרכו לשמן בכמות רבה ולא מצאו אלא בגוש-חלב, וכה רב השמן שם עד שלא הניחו סוס ופרד גמל וחמור בכל ארץ-ישראל שלא עמסוהו בשמן מגוש-חלב ועוד נותרה שם כמות רבה” (ספרי, ברכה ל”ג). שימושי שמן-הזית בארץ-ישראל: מאכל – הקדמונים נהגו לאכול זיתים בצורות שונות: “זית דרכו לאכול – חי, יבש, מלוח, חי – טובל במלח ואוכל, ופוצעין את הזיתים שיצא מהם השרף” (תלמוד ירושלמי, פסחים ב’, ה). אכן כבר אז ידעו את סוד “הזיתים הדפוקים”; מאור – מרבית תוצרת הזית הופנתה לייצור שמן. בהעדר אמצעי קירור, היה השמן מן הצומח משתמר לאורך ימים לעומת השומן מן החי. ולא רק למאכל שימש שמן הזית; קשה לתאר את חיי הקדמונים בלא אפשרות להאיר את חשכת הליל. השמן היווה בסיס לאמצעי התאורה. המדרש אומר: “נקראו ישראל זית רענן – שהם מאירים לכל” (שמות רבה ל”ו); ניקיון – ר’ דוד לבית הלל שסייר בארץ בשנת תקפ”ד (1824) מספר ביומנו על ירושלים – “כאן נמצאים בתי-חרושת רבים לסבון הנעשה משמן-זית והוא משובח ביותר בגלל ריחו המבוסם. המין הטוב קרוי בערבית ‘אל מיסק’ ונשלח למצרים ולכל הארצות הסמוכות. יש גם בתי-בד רבים…” (מתוך מאמרו של יוחנן בן יעקב “ארץ זית שמן”). משיחת מלכים (מתוך מאמרו של יוחנן בו יעקב “ארץ זית שמן”); קדושה – שמן המשחה הוא שמן שנעשה משמן זית, מור, קינמון, קידה וקנה בושם, אשר איתו היו מושחים כהנים גדולים, מלכים ואת כלי המקדש הראשונים כדי שיוכלו לכהן בתפקידם. ע”פ המסורת, שמן המשחה הוכן רק פעם אחת, בתקופת משה: “וַיְדַבֵּר ה’ אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר: וְאַתָּה קַח-לְךָ, בְּשָׂמִים רֹאשׁ, מָר-דְּרוֹר חֲמֵשׁ מֵאוֹת, וְקִנְּמָן-בֶּשֶׂם מַחֲצִיתוֹ חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם; וּקְנֵה-בֹשֶׂם, חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם. וְקִדָּה, חֲמֵשׁ מֵאוֹת בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ; וְשֶׁמֶן זַיִת, הִין.  וְעָשִׂיתָ אֹתוֹ, שֶׁמֶן מִשְׁחַת-קֹדֶשׁ, רֹקַח מִרְקַחַת, מַעֲשֵׂה רֹקֵחַ; שֶׁמֶן מִשְׁחַת-קֹדֶשׁ, יִהְיֶה. וּמָשַׁחְתָּ בוֹ, אֶת-אֹהֶל מוֹעֵד, וְאֵת אֲרוֹן הָעֵדֻת…  וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם, וְהָיוּ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים; כָּל-הַנֹּגֵעַ בָּהֶם, יִקְדָּשׁ. וְאֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו, תִּמְשָׁח; וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם, לְכַהֵן לִי. וְאֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, תְּדַבֵּר לֵאמֹר:  שֶׁמֶן מִשְׁחַת-קֹדֶשׁ יִהְיֶה זֶה, לִי–לְדֹרֹתֵיכֶם.  עַל-בְּשַׂר אָדָם, לֹא יִיסָךְ, וּבְמַתְכֻּנְתּוֹ, לֹא תַעֲשׂוּ כָּמֹהוּ; קֹדֶשׁ הוּא, קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם.” (שמות ל 22-23).

כשאנחנו אוכלים שמן זית ושותים יין אנחנו מתחברים ומשתייכים הן לתרבות ארץ-ישראלית ייחודית והן לזהות ים-תיכונית משותפת. שמן-זית ויין, שניים מהמוצרים הנצרכים והמוערכים ביותר בתרבות הארץ-ישראלית בפרט והים-תיכונית בכלל, הינם בו-זמנית מוצרי צריכה בסיסיים וביטוי של עידון תרבותי; פשטות מחד ויוקרה מאידך.